<h1>ארחות חיים הלכ' עבודה זרה סימן ב'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ואסור למכור בהמה גסה לגוי ולא עגלים ולא סייחים ואנו מתירין למכור בהמה גסה לגוים שמא לשחיטה זבנה כמו רב הונא דזבין פרה לגוי מהאי טעמא ומתניתין דאין מוכרין כשמפרש למלאכה אני קונה. כך פר"ש ז"ל מ"מ פעמים שמוכר ישראל לגוי שור אפילו כשאמר בפירוש לחרישה אני קונה וגם סוסים וחמורים דלא שייך בהו שחיטה מוכרין אע"פ דבן בתירא אינו מתיר אלא בסוס שאין עושין בו אלא רכיבה שאין חייבין עליה בשבת (אעפ"כ) [אפילו] לעשות מלאכה שחייבין עליה מוכרין סוסים וחמורים לגוים כדי למשוך בקרון ולשאת משא על גבן. ופר"ת ז"ל דהאידנא דלא בקיאינן בקלא דליכא למיחש לשמעא קליה מותר. ומהאי טעמא שרו (אינהו) [התם] אידא דספסירא דלא ידעא לקליה ולא שייך למימר משום נסיוני פי' שמנסה אי אזלא שפיר ואזלא מחמתיה פ' מחמת קולו שמכרת והולכת וזמנין דהוי סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא והוי מחמר בשבת. ומהאי טעמא שרי טעמא שרי התם ואין אנו רגילין להשאיל ולא להשכיר כלום. ור"י ז"ל מפרש בימי חכמי התלמוד היו ישראלים הרבה ביחד ויוכלו לקנות ולמכור הם בהם ולא היה להם פסידא אם לא היו מוכרין להם אבל עתה שאנו מתי מעט אם לא נוכל להרויח מהם אצל מי נרויח ואם כן איכא פסידה גדולה ולא גזרו חכמים על גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. וכן נמי כתבו הבעל התרומה והר"ף. ומהאי טעמא שרו התם למכור להם חטים ושעורים משום פסידא אמנם מהאי טעמא לא שרינן למכור להם בהמות אלא כשישנן בידו כבר ולא ימצא ישראלים שיקנם כי אם גוים אבל אסור לישראל לקנות עגלים וסייחים כדי להרויח למכרן לגוים. וכן נמי פסק הבעל התרומה ז"ל. אין מוכרין להם כלי זיין והאידנא דמזבנינן להו היינו לפרסאי דמגנו עלן ומהאי טעמא שרי למכור להם שריונות וכובעין של ברזל.
